האבולוציה של האות העברית

היי! אני מעלה לפה עבודה מהתואר הראשון, שהגשתי בשנת 2014 לד"ר נדין שנקר במסגרת קורס ״האות העברית במסורת היהודית״, קורס שהתברר כאחד הקורסים המרתקים בכל התואר הראשון! (תקשורת חזותית בבצלאל).

זה היה קורס שבכל מפגש חזרנו אחורה בזמן וקראנו במקורות תנ״כים כאלה ואחרים, וזה היה פשוט מעניין ולא קשור לכלום מהחיים שלי, זה גם לא הגיע ממקום דתי אלא ממקום סקרן. 11 שנים אחר כך, לפעמים אני נזכרת וחושבת על הדברים שדיברנו עליהם בקורס הזה.

אני מאוד מתעניינת בשפה העברית ובהיסטוריה שלה, כיוצא מזה גם פיתחתי תשוקה לפונטים וללטרינג, מאוד מעניין אותי להבין מאיפה דברים מגיעים, אז העבודה הבאה, למרות שהיא בת 11 שנים, אני מרגישה שיהיה מגניב לשתף! אז הנה היא ומקווה שתהנו!

מבוא

אנו נולדים ולומדים את העברית כשפת אם, משתמשים בה וקוראים אותה בכל מקום, אך לעיתים רחוקות עוצרים לשאול מאיפה כל זה התחיל?

הכתב של ימנו הגיע מן הכתב העברי הקדום, ששימש את דוברי העברית עד לתקופת בית שני, הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי, שבתורו התפתח מהאלפבית הפרוטו-כנעני. בכתב הפרוטו-כנעני כל ציור מייצג את העיצור שבתחילת המילה המתוארת בציור (שיטה המכונה אקרופונית). כך למשל נבחר ציור של ראש לייצג את הצליל "ר"; ציור של עין לצליל "ע", וכך הלאה.

לתנועות (כמו "אֶ", "אָ", "וּ") לא ניתנו סימנים כלל — תכונה זו היא אחת מהמאפיינים הבולטים של מה שמכונה "אבג'ד": מערכת כתב המבוססת על עיצורים בלבד.

הכתב הכנעני הקדום הלך והתפשט וסימניו היו מוכרים כל כך, עד כי המשתמשים בו התחילו "להתעצל" בהשלמת הציורים, והניחו כי הקורא יבין גם מתוך שרטוטים סכמתיים באיזו אות מדובר. כך, למשל, הפך הראש למשולש עם צוואר; כף היד מלאת האצבעות הפכה לשרטוט דל, ומהדג נותר רק הזנב. כשהעברים אמצו את הכתב הכנעני הם התקשו לזהות חלק מהציורים המקוריים והניחו למשל כי הסימן המתאר את המילה "זהה" הוא כלי נשק; שזנב הדג המשולש הוא דלת, ושדווקא הנחש הוא דג. כך נולדו שמותיהם העבריים של האותיות זי"ן, דל"ת ונו"ן (נון הוא דג, כמו אמנון, שפמנון וכו').

האלפבית הכנעני הקדום הלך והתפשט במרחב והפך לבסיס לאלפביתים רבים, בראשם האלפבית הפיניקי, שהתפשט עם הסוחרים הפיניקים ברחבי אגן הים התיכון. הוא השפיע ישירות על התפתחות האלפבית היווני, שהוסיף לראשונה סימני תנועה, וממנו התפתחו האלפבית הלטיני (שבו כותבים באנגלית) והקירילי (שמשמש בין היתר ברוסית). כך, למעשה, מקור רוב האלפביתים המודרניים נמצא באותו שורש קדום שנולד בלב אזורנו.

בתקופת בית שני, אומץ האלפבית הארמי במקום הכתב העברי הקדום. הכתב העתיק נותר בשימוש מועט בלבד, למשל בכתיבת שמות קדושים ובהטבעת מטבעות, עד שגם שימוש זה דעך. מכאן נובע כי האלפבית העברי של ימינו אינו ממשיך ישיר של הכתב העברי הקדום, אלא גלגול של הכתב הארמי, שעבר התאמות צורניות ולשוניות עם הדורות.

בעבודה זו אכתוב על המצאת האלפבית הפונטי הראשון וגילויו, על ההבדל בינו לבין שיטות הכתיבה שקדמו לו, ואעקוב אחר התפתחותו עד לצורתו המוכרת לנו כיום.

  פרק 1: סֶרַאבִּיט אֶל־חַ'אדִם והכתב הפרוטו סינאי

בחורף שנת 1904-5 חפר הארכיאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי בסֶרַאבִּיט אֶל־חַ'אדִם אשר במערב סיני. הוא מצא במקום שרידי מקדש גדול אשר הוקדש לפולחן חתחר המצרית: אלה זו זוהתה עם אלה שמית מקומית- אלת היופי, האהבה והמוזיקה במיתולוגיה המצרית.

כמו כן מצא שם שרידי מחנה גדול למדי אשר הוקם למען הכורים שעבדו במכרות הנחושת והטורקיז שבסביבה.

המקדש לאלה חתחור שבסֶרַאבִּיט אֶל־חַ'אדִם

פיטרי, הארכיאולוג, החל לחקור את הכתובות, אשר זמנן- המחצית הראשונה של האלף השני לפני סה"נ, והבחין שהם סוג של חיקוי של ההירוגליפים המצרים, אך מספר הסימנים שחזר על עצמו היה נמוך, פיטרי זיהה את הסימנים ככיתוב אלפביתי, שונה מאוד מהכתב ההירוגליפי, שמכיל מאות סימנים. עם כל זאת, פיטרי לא היה מסוגל לקרוא את הכתובות המשונות

בשנת 1906 פרסם פיטרי את פרשת חפירותיו במקום הנ"ל.האגיפטולוג האנגלי אלן ה' גרדינר התעניין בכתובות המוזרות שמצא פיטרי בסיני ובשנת 1916 פרסם מאמר. במאמרו מציג גרדינר קבוצה בת ארבעה סימנים החוזרת לעיתים קרובות בתעודות סיני – יש לקראה "בעלת" (כלומר- נקבה של בעל!) הלא היא ח'תחר, כלומר האלה אשר נעבדה במקדש שחשף פיטרי.

כתובת שנמצאה בסֶרַאבִּיט אֶל־חַ'אדִם. פירושה – "מתנה לבעלת"

קריאה זו שימשה לו בסיס להוכיח כי כתבן של התעודות הוא אכן אלפביתי ושפתן- שמית.

מלבד זאת הוכיח גרדינר כי כתב זה אם כי אלפביתי הוא צורתו עודנה תמונית-ציורית ומקורן של תמונות אלה הוא בכתב החרטומים המצריכנזכר לא הצליח גרדינר לפענח את כל הסימנים המצויים בתעודות ואפילו את רובם לא יכול היה לקרוא אבל הוא הראה את הדרך והוכיח את הקשר בין האלפבית העברי הכנעני לבין כתב החרטומים המצרי.

יש המסיקים, שהפועלים הכנענים במכרות בטורקיז בסֶרַאבִּיט אֶל־חַ'אדִם לא יכלו לקרוא את ההירוגליפים המצריים עם מאות הסימנים, ולא שלטו בשום כתב אחר, ולכן היה להם צורך להמציא דרך פשוטה יותר - שיטת הכתב האלפביתי, שבו יש פחות מ30 סימנים וצריך לדעת חוקים בודדים לגבי האותיות והצלילים.

בכתב הפרוטו-סינאי נכתבו האותיות בכיוונים שונים והשורות אף הן נערכו בכיוונים שונים – למעלה, למטה, לימין ולשמאל וגם הלוך ושוב. הדבר מצביע על כך שהכותבים לא שלטו לא בכתב חרטומים מצריים ולא בשום כתב אחר.

וכך ניתנת לנו המסקנה, שמי שבעצם המציא את האלפבית העברי, כמה שישמע מוזר- היה אנאלפבית.

הדרך החדשה לכתיבה שיצרו הכנענים במדבר סיני היתה המצאה גאונית. במקום מאות סימנים הם השתמשו בפחות משלושים סימנים בלבד, שמסמנים צלילים (ורק צלילים). באמצעות הסימנים המעטים הללו ניתן לייצג כל מלה בשפה, ובמקום להפעיל עליהם חוקי קריאה שונים ומסובכים, .הא"ב מציע דרך קבועה אחת לקריאתם. נ״ב: הכתב הפרוטו־סינאי היה שלב ביניים לפני הכתב הפרוטו־כנעני.

פרק 2: האלפבית הפיניקי – אבי הכתב העברי הקדום ואבי הכתב הארמי

לוח גזר

צמצום מספר הסימנים בכתב הפרוטו כנעני חל בערך במאה ה13 לפני סה"נ. באותה תקופה חל צמצום מספר ההגיים בניב הכנעני הדרומי. לקראת אמצע המאה ה11 לפני סה"נ כבר הפך כתב התמונות הכנעני לכתב קווי, כלומר, כל אות הייתה מורכבת ממספר קטן של קווים, ישרים או עקומים, והתמונות היו לצורות מופשטות. בכתב זה כתבו הכנענים תושבי פיניקיה. על שמם כינו החוקרים את הכתב הכנעני מאמצע המאה ה11 לפני סה"נ בשם "כתב פיניקי".

בעת ההיא השתמשו הפיניקים לכתיבת לשונם ב22 עיצורים של האלפבית הפרוטו כנעני. הכתיב הפיניקי היה כתיב חסר שבחסר, כתיב של עיצורים בלבד ולא צוינו בו התנועות. באותה עת בערך גם התייצב כיוון הכתיבה מימין לשמאל ונקבעה תנוחת האותיות.

הפיניקים היו העם הראשון שעשה שימוש נרחב באלפבית באופן מסחרי וימי, ולכן הפיצו אותו בכל אגן הים התיכון. הכתב הפיניקי נפוץ והחל לשמש גם לכתיבת כמה דיאלקטים באזורים השכנים לפיניקיה. בין העמים שאימצו את הכתב הפיניקי היו גם העברים וגם הארמים.

הכתב הפיניקי פיתח במהלך תולדותיו כמה סגנונות כתב.את הכתב הפיניקי נוהגים לחלק לשלוש קבוצות סגנוניות עיקריות התוכפות גם מבחינה כרונולוגית – הכתב הפיניקי, הכתב הפוני,והכתב הניאו-פוני.הכתובות הניאו-פוניות המאוחרות ביותר הן מהמאה ה-2 או ראשית המאה ה-3 לסה"נ. מאז חדל הכתב הפיניקי מלהתקיים.

מן הכתב הפיניקי התפתחו גם האלפבית היווני, וממנו התפתח האלפבית הקירילי, וגם האלפבית האיטלקי העתיק שממנו התפתח האלפבית הלטיני.

האות דל"ת הפיניקית והתפתחותה - האות דלתא היוונית

האות אל"ף הפיניקית והתפתחותה - האות איי הלטינית

פרק 3: הכתב העברי הקדום.

שם ארכאי: כתב דע"ץ (דמשק-עירק-צפון, לפי השימוש הגיאוגרפי)

מטבעות מהמאה ה-4 לפנה"ס, הנושאים את השם "יהד" בכתב עברי קדום, כשהאות ד' נכתבת כבר בהתפתחות הבאה - אלפבית ארמי

בראשיתו נבדל הכתב העברי מן הפיניקי בעיקר בנטייתו לכתיבה רהוטה, שהתבטאה בהתקשתות לשמאל של קווי האורך באותיות ארוכות הרגלים, בשימוש עקיב בוו' בעלת ראש קעור כלפי מעלה ובת' דמוית האות איקס הלועזית.

הכתב העברי הקדום- אינו אבי הכתב שאנו משתמשים בו כיום. זה התגלגל מענף אחר שהסתעף מהכתב הפינקי, הלא הוא הכתב הארמי

הכתב העברי הקדום הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי כפי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכת יהודה ותושבי ממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, ואף הייתה לו השפעה על הכתב של מספר ממלכות שכנות (מואב, פלשת‏,וארם). באלפבית זה כמו באלפבית הפיניקי היו 22 סימנים ("אותיות") המייצגים עיצורים בלבד ולא תנועות (רק מאוחר יותר החל השימוש באמות קריאה) ומשום כך הוא מסווג כ"אבג'ד". כיוון הכתיבה באלפבית העברי העתיק כמו באלפבית הפיניקי היה מימין לשמאל, כאשר צורת זווית האותיות יציבה וקבועה (ולא משתנה כמו באלפבית הפרוטו-כנעני).

בעקבות גלות העם לבבל, ושלטון אשורי ובבלי על ארץ ישראל במאה השישית לפני הספירה, פשט השימוש באלפבית הארמי, שהייתה ללינגואה פרנקה (שפת גישור בינלאומית) של האימפריה האשורית והבבלית. במאות הבאות (ה-6-2 לפנה"ס), בתקופת פחוות יהודה עד מלכות החשמונאים עדיין שימש הכתב העברי העתיק בעירבוביה עם הכתב הארמי, אולם לקראת המאה ה-2-1 לפני הספירה פסק השימוש בקרב היהודים בכתב העברי העתיק למעט לצרכים סמליים או מקודשים, ובימינו הוא משמש כמעט רק בקרב פרטים שונים המכירים את האותיות המרכיבות אותו, לצרכים אקדמיים ומחקריים. כמו כן, וריאציה ספציפית שלו ממשיכה להיות בשימוש בקרב השומרונים (הכתב השומרוני שונה מעט מן הכתב העברי הקדום) גם כיום. במאות הראשונות לספירה התגבשה צורתו של הכתב הארמי כפי שהיה נהוג בקרב היהודים, והוא קיבל את צורתו .ה"מרובעת", המהווה אב טיפוס של הכתב העברי של ימינו

פרק 4: הכתב הארמי: אבי הכתב העברי

האלפבית הארמי הוא אבג'ד (אלפבת עיצורי) המשמש לכתיבת השפה הארמית (שדוברה החל מתחילת האלף הראשון לפני הספירה). הוא התפתח מן האלפבית הפיניקי והחל להיבדל ממנו לקראת המאה ה-8 לפנה"ס. כמו בסוגים אחרים של אלפבית עיצורי, כל האותיות מייצגות עיצורים, חלקן גם כאם קריאה, ואז הן מסמנות תנועות.

מבחינה היסטורית, האלפבית הארמי חשוב מכיוון שכמעט כל מערכות הכתיבה ההודיות והמזרח תיכוניות מסתמכות עליו במידה זו או אחרת. זאת בין היתר בשל היותה של הארמית לינגואה פרנקה(שפה שהיא לא שפת אם) ושפה רשמית במספר מדינות, בהן האימפריה האשורית החדשה, האימפריה הבבלית וממלכת פרס האחמנית. כתבי הקודש של היהדות והאסלאם, כמו גם כתבי קודש נוצריים וחלק מהבודהיסטיים כתובים בסוגי כתב שמוצאם מן הארמית. ייתכן שאף קיים קשר בין המשפחה הברהמית של סוגי הכתב, שבהם נעשה שימוש בהינדואיזם, בסיקהיזם ובחלק .מענפי הבודהיזם לבין האלפבית הארמי

האלפבית הארמי היה כתוב בתחילה באלפבית פיניקי ובהמשך התפתח לכתב מרובע. ישנם דוברי ארמית אשר השתמשו בעבר ואף משתמשים כיום באלפבית סורי, הדומה מאוד לאלפבית העברי

בלשון חז"ל ובעקבותיהם אף בספרות העברית הארכאית מכונה כתב זה בשם "אלפבית אשורי".

זהו שם מסורתי בלבד המתייחס לכתב הארמי המרובע שבו אנו כותבים כיום, ואינו קשור לכתב היתדות האשורי האמיתי ששימש באימפריה האשורית הקדומה.

חילוף זה נגרם בשל כך שבתקופת בית שני נהגו היהודים לכנות את ארם בשם "אשור", משום שבשלהי ימיה הפכה ארם למחוז אשורי (ומכאן השם המודרני סוריה).

באימפריה האשורית עצמה, לעומת זאת, הונהגה השפה האכדית בניב הצפוני (אשורית), ומערכת הכתב הייתה כתב היתדות השומרי.

חשוב לציין שהכתב הארמי היה גמיש מאוד, ולכן ממנו התפתחו גם הכתב הסורי, הנבטי, הסטרנגלו, ואפילו הכתב הערבי בהמשך.

פרק 5: הכתב העברי: הכתב של זמננו

כתב יד מהמאה ה-11

האלפבית העברי הנוכחי נמצא בשימוש מאז תקופת בית שני, ומקורו בכתב הארמי. האלפבית העברי מונה 22 אותיות ועוד 5 אותיות סופיות. כתב זה משמש עד ימינו לכתיבת השפה העברית, שפת היידיש וערבית יהודית.

בכתב זה נכתבו רוב ספרי התנ"ך, כל המשנה, רוב הספרים החיצוניים ורוב המגילות הגנוזות. המקרא נכתב בעברית מקראית, ואילו המשנה נכתבה בניב הקרוי לשון חז"ל. בתקופה מסוימת בסוף המאה ה-2 לספירה או קצת מאוחר יותר (החוקרים חלוקים בשאלה זו) פסקו רוב היהודים מלהשתמש בעברית כבשפת דיבור. מאות שנים לאחר חתימת המשנה כאשר חדלו היהודים להשתמש בעברית כבר נכתבו התלמודים בארמית. עם זאת, ישנן עדויות שאף במאה ה-8 לספירה הייתה שפת הדיבור בטבריה, שם פעלו בעלי המסורה, עברית.

גם כשהשפה העברית לא שימשה שפת דיבור, עדיין שימשה לאורך הדורות, במה שמכונה תקופת הביניים של העברית, כשפת הכתב העיקרית של היהודים, בעיקר בעניינים הלכתיים.

משמעויות האותיות

האות אל"ף, מקורה בתמונת אלוף, שפירושו שור,ראש בקר. עם הזמן הפכה צורת התמונה, כאות, לסמלית יותר.

האות בי"ת נוצרה מן הסימן הכנעני הקדום שתיאר בית, כשהפתח בריבוע מסמל את הפתח לבית.

הציור הראשוני, שממנו נוצרה האות גימ"ל, אינו ידוע בדיוק. יש הטוענים שהיה זה כלי ששימש כבומרנג ושמו הוא מקור השם גימ"ל.  

יש חוקרים הסבורים שהאות דל"ת נוצרה מהציור הכנעני שתיאר דלת. אולם בכתובות מן המאה ה-15 צורתה כצורת דג, ובכתובות מן המאה ה-12 לפנ"ס – צורתה משולש (צורת המשולש נשמרה באות דלתא היוונית)

האות ה"א התפתחה כנראה מדמות של אדם מתפלל בזרועות פרושות כלפי מעלה. צורה זו מופיעה בכתובות כנעניות  מן המאה ה-15 לפנה"ס. מקור שם האות אינו ידוע.

הצורה הראשונה של האות ו"ו הייתה כצורת וו ומכאן כנראה שמה.

האות זי"ן התפתחה מציור של ראש גרזן ששימש כנראה ככלי-זין ומכאן שם האות.

צורת האות חי"ת מבוססת כנראה על סימן קדום שתיאר גדר, לא ידוע מה מקור השם חי"ת.

האות טי"ת התפתחה מהצורה הפיניקית, צלב המוקף בעיגול ודומה לגלגל. פירוש השם טי"ת אינו ידוע.

הצורה הקדומה של האות יו"ד היתה יד עם חלק מן הזרוע, כפי שהיא נראת מן הצד.

שם האות כ"ף מעיד על הצורה הקדומה של האות – כף יד.

האות למ"ד התפתחה כנראה מסימן מוט כפוף, ששימש כמלמד בקר, ומכאן גם השם למ"ד.

האות מ"ם התפתחה מן הסימן הקדום של גל, שציין כנראה מים.

הסימן הכנעני הקדום, שממנו נוצרה האות נו"ן, מזכיר צורת נחש – למרות פירושה של המלה נון בארמית: דג.

הצורה הפיניקית ששימשה ליצירת האות סמ"ך אינה ידועה. בערבית משמעות שם האות דג, אך הצורה של הדג אינה ודאית,אם כי האות נראת כמו שלד של דג.

האות עי"ן נוצרה מציור של עין.

האות פ"א בכתובות הכנעניות הקדומות מהמאה ה-15 לפנה"ס בערך צוירה כשני קטעים מקבילים של קשת או זווית. אפשר שהציור כיוון לפה, כשם האות, או פאה, במשמעות גבול,קצה.

הציור הכנעני הקדום, שעל בסיסו נוצרה האות צדי"ק, הוא מעין צמח או ציץ.

בכתובות הכנעניות מופיעה צורת האות קו"ף כשני עיגולים בעלי גודל שונה, זה על גבי זה. אין יודעים בוודאות מה מסמלת הצורה, יש הסוברים שהשם קוף משמעו קוף,בעל החיים, או קוף, החור שבראש המחט.

האות רי"ש מוצאה בציור הראש שבכתובות הנעניות הקדומות, והשם רי"ש בארמית, שמשמעותו ראש, מעיד בבירור על צורתו הקדומה של הסימן.

תחילה היו שני סימנים להגה שי"ן ולהגה ת'. לאחר שהתמזגו היה סימנם קשת.

האחרונה שבאותיות האלפבית העברי נושאת את השם "תו" משמעותו סימן, אות.

כמו כן נמצאה עוד אות שנכחדה מהאלפבית שלנו במהלך התפתחותו, אות זו נבלעה לתוך האות עי"ן, הצליל שלה היה ג' שקטה  וצורתה כצורת חבל. האות קרויה במחקר לעיתים "עין רפה" או ״גין״. בערבית נשמר הצליל שלה כאות "ג'ים" (ج)

סיכום:

האלפבית העברי (ליתר דיוק- אביו הקדום, הכתב הפרוטו כנעני) הייתה המצאה מהפכנית שהומצאה באלף השנייה לפנה"ס והייתה כל כך מוצלחת שלא היה צורך לשנות את עקרונותיה מאז.

האלפבית שאנו כותבים בו כיום עדיין נושא בתוכו את הצורות, השמות והצלילים שנולדו לפני כ־4000 שנה וממשיך את המהפכה של הכתב הפונֵטי שהחל בידי פועלים אנאלפביתים במדבר סיני.

רוב האותיות שלנו עדיין נקראות באותו שם שנקראו אז, ועדיין מסמלות את אותה משמעות, משום שהאלפבית הומצא ע"י הכנענים שדיברו בזמנו בשפה הכנענית שהיא האם הקדומה של השפה העברית

עמים אחרים החלו לאמץ לעצמם את שיטת האלפבית, שימוש בסמלים לייצג צלילים ולא מילים שלמות, וכיום היא השיטה הנפוצה ביותר של כתיבה.

מקורות

ספר הכתב העברי- עדה ירדני

תולדות הכתב העברי – שמואל ייבין

אורית קיפניס – אות- פיתוח האות העברית ועיצובה

ויקיפדיה, ערכים:

הכתב העברי הקדום

הכתב הארמי

סבריט אל ח'אדם

אלפבית פיניקי

אורלי גולדווסר- יציאת מצריים של הכתב

Jeff Benner- ancient Hebrew research center