סיימתי תואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל בואו תשמעו איך היה לי

טוב, סיימתי את התואר השני! אני כותבת כי למה לא, יש לי בלוג! אולי זה מה שיעזור לכם להחליט אם ללכת על זה או לא, אם אתם מתלבטים.

מה הוביל אותי ללכת לעשות תואר שני בתקשורת חזותית?

במהלך כתיבתו והעבודה האיורית של ספר הרבייה התחלתי להרגיש שחיקה, אולי כי באמת עבדתי עליו ממש המון, ועשיתי עמודים רבים בשבוע. בגלל (או בזכות) השחיקה השתדלתי לעשות לעצמי ימי כיף, נרשמתי לחוג קרמיקה, סדנת הדפס רשת, והשיא לדעתי היה לנסוע לאילת לשבוע לבד לעשות קורס צלילה.

קורס הצלילה

מקורס הצלילה פרשתי ביום השני - כי פחדתי למות. אמרתי למדריך שאני מפחדת למות והוא אמר ״עד היום אף אחד לא מת אצלי בקורס״ אמרתי לו ״אני אהיה הראשונה שלך״. מה שהפחיד אותי היה זה שבכל יום העמקנו יותר ויותר למטה לתוך המעמקים וככל שעמוקים אי אפשר פשוט לעלות למעלה זה עלול לפגוע באוזניים וכו׳.

אני הרגשתי שאין לי מספיק ביטחון עם כל הציוד צלילה הזה שהרגע פגשתי לראשונה. תחשבו, צריך לשים את כל הביצים בסלסלה הזאת עכשיו, במיכשור שמכירים פחות מכמה שעות אני צריכה לשים את חיי ולסמוך על עצמי לדעת לתפעל את זה אם קורה משהו? וגם זה מוזר שנותנים לילדים לצלול, זה משהו שאני לא ממש מבינה. אני חושבת שאם הקורס היה יותר הדרגתי הייתי צוברת ביטחון ובסוף מעזה יותר אבל זה היה לי מהיר מידי.

כשאת מתחת למים ומסתכלת למעלה יש גג כזה, שזה פני הים זה ממש כמו תקרת זכוכית כזו, זה נורא מוזר וקלאוסטרופובי. לא אהבתי את זה זה עשה לי קצת התקף חרדה גם. מה שכן אני מאוד מעריכה את האוויר מאז, אני אוהבת לנשום, זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם ומעולם לא הערכתי את זה כמו שאני מעריכה את זה עכשיו. אני בדרך כלל לא אוהבת לפרוש מדברים שהתחלתי לעשות, אבל לפעמים צריך לקבל החלטה של חיים ומוות ואני בסדר גמור עם זה. אני באמת משוכנעת שהייתי מתה אם הייתי ממשיכה, בסוף עשיתי חוג גלישת רוח במקום וזה היה באמת כיף.

יאי!

קבוצת תמיכה של אנשים בעלי חרדה חברתית

עוד דבר שקרה בתקופה הזאת שהרגשתי שאני נשחקת זה ששמתי לב שאני מאבדת יכולות בסיסיות של תקשורת ונוספה לי חרדה חברית, כשאני כן בסיטואציות חברתיות לא ידעתי איך להשתלב בהן. לעבוד על ספר מהבית במשך שנתיים לבד, כן זה יכול לעשות את זה. נורא נבהלתי שאני ברגרסיה כזו של בני אדם אז אמרתי ״אני חייבת להחזיר לעצמי את החברתיות״ והצטרפתי לקבוצת תמיכה של אנשים בעלי חרדה חברתית.

חברים, בדיעבד אני באמת חושבת שזו הייתה קצת כמו כת קטנה. כי זו הייתה קבוצה של אנשים מרצים (כאלו שרוצים שהאדם שמולם יהיה מרוצה מהם), שנורא לא רוצים לאכזב את הקבוצה ואת המנחה של הקבוצה! כשמישהו רצה לעזוב את הקבוצה הוא היה חייב להודיע 4 מפגשים לפני מראש וב-4 מפגשים הללו נורא ניסו לשכנע אותו להשאר זה באמת היה קשה לראות. הרבה לחץ חברתי להישאר בגלל שהקבוצה הייתה קטנה ואת חושבת לעצמך אם אני עוזבת מה יהיה עתיד הקבוצה והאנשים האלה לכאורה זקוקים לקבוצה אז את אומרת מה אני אהיה מה שיהרוס להם וידון אותם לחיים של חרדה חברתית לא מטופלת??? אני לא יכולה לכתוב מה היה בקבוצה מבחינת תוכן הדברים שנאמרו אבל ביום שהצטרפתי היה ריב ענק בין שני אנשים בקבוצה וכמה פגישות אחר כך היה שקט מוחלט, אף אחד לא דיבר זה היה מאוד מוזר.

סיפור מעניין על עצמי בקבוצה (רק על עצמי לספר מותר לי) זה שהייתה לי תאונה, תאונת בנות. עשיתי אפצ׳י... זה היה היום בו איבדתי את האמון בתחתוני מחזור. אני חושבת שזה קונספט חמוד לימים האחרונים של המחזור.

בקיצור, עשיתי crab walk לשירותים כדי לראות מה הנזק וחשכו עיניי, אין איך לצאת מהסיטואציה הזו, the levee broke. הייתי בת 32 וחשבתי כבר שאני דיי טובה בעניינים האלה של בנות אבל מסתבר שלא, אולי זו הייתה השאננות שגרמה למפלה הזו שלי. בכל מקרה ישבתי שם בשירותים איזה 10 דקות וחשבתי מה לעשות. לבסוף החלטתי לסמוך על הקבוצה ולצאת ולהגיד ״שמעו חבר׳ס - אני בבעיה״ הקבוצה עזרה לי, המנחה הביאה לי טייץ, וקיבלתי מאחת המשתתפות אמצעי מחזור (מה הבעיה שלי לכתוב טמפון?) והתיישבתי בחזרה בכיסא. כולם היו בשקט וזה היה הרגע שיכולתי באמת להפתח בפני הקבוצה. אולי כי היא עזרה לי כשהייתי צריכה עזרה וזה לא היה נורא כמו שחשבתי שזה יהיה, אולי כי ישבתי שם קומנדו, משהו גרם לי להפתח בפניהם ופצחתי במונולוג ארוך על אבא שלי ועל כל מה שמפריע לי בחיים. המחשבה הייתה שעברתי משהו שנחשב מאוד מפדח - אז כאילו, מה יכול לקרות עוד, מכאן אפשר רק לעלות. סיפור יפה, לא?

בסופו של דבר רציתי לפרוש מהקבוצה והמנחה עשתה איתי שיחה, היא אמרה לי משהו שעיצבן אותי היא אמרה ״זה לא החוזה בינינו״ אמרתי ״לא חתמתי על שום חוזה״ בקיצור יצאתי משם די כעוסה, עברתי את כל הלחץ החברתי הזה ״תישארי תישארי״, ובסוף המשכתי בחיי בלעדיהם. אני ממליצה שלא להצטרף לקבוצות טיפוליות. חברים- לגזור ולשמור - זו דעתי בנושא.

הנושא, נעה, סטית מהנושא

אוקיי בחזרה לתואר - בכל התקופה הזו שאני נלחמת בשחיקה ובכל מה שהיא מביאה השיא היה להירשם לתואר שני. המחשבה הייתה שאם אני שחוקה אני צריכה להיכנס למסגרת שאני אתנהג בה בצורה אחרת לחלוטין מהשגרה שלי וכך אולי אני אשכח מהשחיקה כי יהיה לי בראש דברים אחרים. זו המחשבה שהייתה לי. עוד דבר היה זה שעשיתי לעצמי חוק - בתואר הזה אני לא עושה קומיקס. יש לי את זה בבית, זו לא המטרה של המסע, אני צריכה לצאת מאיזור הנוחות שלי ואין לי מה להוכיח עם הקומיקס אני כבר מצליחה שם ושחוקה שם! כמובן גם רציתי לחזק את הפן החברתי כי הייתי גם בודדה.

אז כבר שם באילת עשיתי את הראיון קבלה בזום ובסוף התקבלתי. והנה זו האקספוזיציה המבולגנת שלי.

הלימודים

באוקטובר היינו אמורים להתחיל ללמוד ואז השביעי באוקטובר התרחש והלימודים נדחו, את השנה הראשונה התחלנו בדצמבר במקום באוקטובר. מבחינת טיימינג זה היה מקום טוב לעבד את מה שקרה לנו כעם וכתוצאה מכך מה שקורה לכל אחד מאיתנו בצורה אינדיוידואלית, לנסות להתייחס למציאות החדשה הזו באמצעים חזותיים. שזה כמו קבוצה טיפולית אבל הפעם זה לא כת זה לימודים שמתרחשים בימי חמישי ושישי ושלום על ישראל.

מהר הבנתי שהמדיום החדש שבו אתנסה בלימודים הוא מדיום של וידאו. כלומר להשאר במחוזות הסטורי- טלינג אבל לחקור מדיום חדש שלא התנסיתי בו בצורה מאוד מעמיקה. וכמובן מדיום שיוכל לעזור לי בהמשך הקריירה, הרי אני לא מתכוונת להפסיק לעשות קומיקס אני רק רוצה להרחיב את עולמי.

יש לציין שכל אדם שנרשם לתואר הגיע מרקע קצת שונה ומסיבות שונות. אנחנו היינו כיתה קטנה של 9 אנשים מכל מיני תחומים ומניעים.

הנה אחד התוצרים ״שייט בירקון״ שעשיתי עם טלי דוקטורצ׳יק במסגרת קורס מובינג אימג׳, שמתעסק בתחושות האלה של לחיות חיי יום יום כשברקע יש הרס ומוות בכל מקום. (אתם ידעתם שהשיט בסירת פדלים בירקון עולה 150 שקל לשעה? זה כמו שעה של פסיכולוגית דרך הקופה.) זו אטרקציה שבחיים לא הייתי עושה סתם ככה אז זה נחמד, זה היה די מרגיע, גם היה כיף עם טלי

בונז׳ור!

והנה עוד סרטון של עבודה מהלימודים בה החלטתי שאני הולכת להעביר 24 שעות בתיאטרון לבד. זו חוויה מעניינת, זה קמפינג אורבני כזה, הולכים לישון במקום שלא ממש אמורים לישון בו. זה קצת מפחיד אולי כי אני בת זה מפחיד יותר, אולי חינכו אותי לחשוב ככה. אבל הלבד, גם לזמן קצר יחסית, הוא משחרר ופותח צוהר לנונסנס.

הנה עוד עבודה שאהבתי מהתואר, היא כזה קצת שוברת את הקיר הרביעי קצת כי אני לא ממש ידעתי מה לעשות ואני מדברת על זה שאני לא רוצה סתם להדביק וידואים כמו בפעמים הקודמות שעשיתי ואיך שהוא כולם אהבו את זה, אז זה כזה בייקום הזה של הלהיות סטודנטית. גם גרמתי לכולם לקפוץ כולל המרצה אז זה היה מוצלח גם מהבחינה הזו.

ועוד עבודה שאהבתי, עשיתי אותה יחד עם חן ליבמן, עשינו כזה טקס בבית קברות משהו ממש מוזר ולא טבעי, מי עושה את זה אם לא סטודנטים לתקשורת חזותית? התרגיל גם ב24 שעות בתאטרון וגם פה זה היה לקחת מקום 10 מטר על 10 מטר ולחקור אותו, אני חקרתי את התאטרון וחן חקרה את הבית קברות בנתניה. המשימה השנייה בקורס הייתה בזוגות- לשלב את השניים, אז שילבנו בין הפרפורמנס מהתאטרון לבין בית הקברות, ויצא אזכרה.

״תן לי 10 מטר על 10 מטר ותביא לי עוד 28 חברים!״

דרך אגב מה שלא הרבה יודעים זה שלילה אחד בנתניה אני וחן היינו בתחפושות שלדים האלה וצילמנו כל מיני דברים, חיפשנו, הסתובבנו. באחד השוטים הייתי צריכה לעבור דרך חור בתוך פסל וכרעתי על ברכיי ועברתי דרך החור וכשעברתי את החור גיליתי שהלכתי-על-ארבע על קקי! היה לי קקי על הברך, האינסטינקט הראשון שלי היה לנקות את זה עם היד, יופי, עכשיו היה לי קקי גם על היד. הייתה שם מזרקה ליד אז שטפתי את היד והיו מגבונים באוטו אבל כן, לא נעים אבל בהחלט עוד סיטואציה שבחיים לא הייתי מוצאת את עצמי בה להסתובב בלילה בתחפושת של שלד. זה מה שלימודים מוציאים ממך, את הלא-נורמלי.

לסיכום

בסך הכול אני יכולה לסכם ולהגיד לכם, שפגשתי אנשים נהדרים בתואר, הכיתה שלי הייתה מקסימה ויש לי חברים חדשים, המרצים היו טובים, למדתי הרבה והחכמתי, היה די הרבה התעסקות ב-AI, בעיקר עשיתי דברים מטומטמים ומגניבים שבחיים לא הייתי עושה במסגרת אחרת. התואר לא היה קשה או תובעני במיוחד לדעתי (אולי אני מחושלת מהתואר הראשון), יכולתי להמשיך לעבוד על הדברים שלי. יום חמישי היה מוקדש לחלוטין ללימודים זה היה קצת קשה כי יום חמישי זה גם היום בו אני נוסעת לאבא שלי בערב אז זה היה יום שלם של נסיעות ולימודים מאוד ארוכים, אני לא רגילה לזה. בדרך כלל כשאני מתעייפת - אני מפסיקה לעבוד. בימי שישי גם נסענו לירושלים אבל נהנתי מהנסיעות בשישי כי היה לי טרמפ עם סשה והוא לימד אותי רוסית. הנסיעות מתל אביב לירושלים לא היו נוראיות, דיי חיבבתי את הזמן ברכבת, קראתי ספרים שם.

כשאני מסתכלת אחורה אני חושבת ששנה א׳ הייתה המוצלחת ביותר לדעתי מבחינת הלימודים והתוצרים שהוצאתי, היא הייתה מעשית יותר בעוד ששנה ב׳ הייתה יותר עיונית והסמסטר השני הוקדש לפרויקט המסכם, אה! הפרויקט שלי! טוב, אולי זה לפוסט נפרד, אספר לכם עליו בהמשך! אנחנו היינו המחזור האחרון שעושה פרויקט גמר, עכשיו זה השתנה למעבדות מחקר. הלימודים היו כיפיים זה קצת עצוב שסיימנו, אבל ממשיכים הלאה לאתגר הבא. ביי!